שאגת הארי: בשבוע השלישי כבר מותר לשאול האם אנחנו מפסידים?

הלילה ישנתי כמו שצריך. כלומר - השיגור היחיד שנורה לעבר המרכז תפס אותי כבר במיטה, אבל עדיין ער - ולאחריו, בערך משתיים בלילה ועד לשבע בבוקר ישנתי היטב.

במצפה רמון ודאי מתייחסים לווידוי הזה ברחמים, לאמור: "מה, רק חמש שעות? איזה פראייר" בקריית שמונה (ויתר יישובי הצפון), בקנאה: "וואו, חמש שעות שלמות ברצף! בר מזל שכמותך".

שלשום פורסם שישראל נמצאת במצוקת מיירטים. הגורמים הרשמיים כאן מיהרו להכחיש - הדרג הפוליטי בפנים גלויות, הדרג הצבאי בתדרוכים שלא לייחוס.

האם זה אומר שהידיעה לא נכונה? הלוואי - ואנא אל תאשימו אותי אם אני מטיל ספק: מדובר באותם אנשים שמכרו לנו את הלוקש על כך שחיזבאללה גמור וחמאס מורתע.

אגב חמאס, אתמול הוא קיים מעין "מצעד" שכולו הפגנת כוח: המדים המנומרים, הקלאצ'ניקובים, הטנדרים הלבנים. מצדי תקראו לי עוכר-ישראל, אבל אני מתעקש להזכיר שאחת משתי כותרות המלחמה בעזה הייתה "מיטוט חמאס" - וככה, חברים, לא נראה ארגון שהתמוטט.

אחר כך אמרו לנו משהו כמו: "אתם רציתם את החטופים בבית, נכון?" וזה כמובן נכון מאוד, רק שבמעמד החזרת החטופים, תקנו אותי אם אני טועה, אירחו פה את דונלד טראמפ למסיבה בכנסת והציגו תמונת ניצחון, שחלק מרכזי בה היה פירוז עזה ופירוק חמאס מנשקו.

"דברים רעים מאוד יקרו להם אם הם לא ישתפו פעולה" מיהר להכריז בשמם הנשיא האמריקני, לא לפני שקרא לנשיא הישראלי להעניק לנתניהו חנינה שכלל לא ביקש מפורשות ("ציד אדם" הוא קרא למשפט, בהופעתו הישיריה היחידה מאז החל הסבב הנוכחי).

כלומר, הכי רחוק שיש מהודאה באשמה - תנאי מקדים לחנינה. אולי כדאי להזכיר לראש הממשלה ש"ציד אדם", כולל גברים, נשים, קשישים ותינוקות, זה מה שהתרחש ביישובי העוטף במשמרת שלו.

מדובר באותו נשיא שדיבר על "פתיחת שערי הגיהינום", ביטוי שבישראל מיהרו לאמץ בחיבה, כי ברטוריקה מתלהמת אנחנו טובים. מה אומר לכם? אני מספיק מבוגר כדי לזכור שפעם היו פה ממשלות שהרטוריקה שלהם שרה שיר לשלום, אבל הצבא שלהם ידע איך לנצח במלחמות.

נניח רגע לעזה, שלכל מי שמאמין שחמאס יתפרק בה מרצון מנשקו, לא נותר לי אלא להמליץ על סרטי התעודה המרתקים של וולט דיסני, כמו "במבי" או "שלגייה" ונעלה צפונה אל גבול הלבנון.

"גורמים צבאיים אומרים לי שהמלחמה תימשך לפחות עד שבועות", כך (בערך) גילה הבוקר משה דוידוביץ', יו"ר פורום יישובי קו העימות בצפון. במילים אחרות: את התוכניות - מחופשות ועד קידום של יוזמות עסקיות - שדחיתם מפורים לפסח, מוטב שתדחו עד לחג מתן תורה, כי אולי מלאו אסמינו בר, יקבינו יין, בתינו הומים מתינוקות והמקרר עמוס בקישים ועוגות גבינה לחג, אבל יש סיכוי טוב שמכל אלה נוכל להינות רק בממ"ד.

כלומר, פחות מ-70% בינינו יוכלו ליהנות מהם בממ"ד או במקלט, ל-30% מאזרחי ישראל אין לא זה ולא זה, כי חלפו רק שנתיים וחצי מאז תחילת המלחמה בצפון ובדרום ורק שמונה חודשים מהסבב הראשון מול איראן: מישהו באמת מצפה מממשלה לא מתפקדת להניח אבן על אבן בזמן הזה?

אז בדרום ביקרנו וראינו את תהלוכות הניצחון של חמאס (אלוהים אדירים, רואים את התמונות מר וגברת ישראלי, למה אין איזה כטב"מ שיוריד את תהלוכת המרצחים הזאת? שזה בדיוק מה ששאל לנוכח עצרות המוניות של חמאס קודם למלחמה, או לנוכח ההלוויות ובהן מאות אלפי משתתפים של נסראללה בביירות או חמינאי בטהרן). לצפון היישרנו מבט והתחלחלנו.

נחרדנו לא רק מפני ששוב שיקרו לנו, אלא כי דיווחים מפי גורמים צבאיים מודים שחיזבאללה לא רק שלא נסוג, אלא אף החל בהזרמת כוחות לכפרים ולעיירות בדרום לבנון. כלומר, הוא לא מפחד - ובטח שלא שמע איך התרברבו פה עד לפני כמה ימים איזו מלכודת הכינו לו, ממש חיכינו שהוא יתערב במלחמה כדי לגמור אותו סופית...

את זה אתם זוכרים אולי? כי כאן לא נדרש זיכרון לטווח ארוך, אלא רק לחזור בזמן משהו כמו שבוע או עשרה ימים: חיזבאללה חרץ את גורלו, הבטיחו לנו - והציגו את הירי לעבר ישראל כשלב א' בתכנית מתוחכמת, הונאה ישראלית שנועדה לגרור את חיזבאללה לעימות, רק כדי להנחית על היריב הזה, שכבר ממילא מתנדנד, את הנוק אאוט הסופי.

אז הונאה כן הייתה פה, בהחלט שכן, רק שקורבנותיה היו תושבי חניתה, שלומי וראש הנקרה, אביבים ודוב"ב, קריית שמונה ומטולה, בית הלל, דן ודפנה - רשימה חלקית מאוד.

הבעיה היא שאין ואקום, אין מלחמה שמסתיימת בתיקו: אם חיזבאללה לא מחוסל כליל, הרי שהוא ניצח. כך היה ב-2006 (מלחמת לבנון השנייה, שגם היא הוצגה כאן כהצלחה מסחררת כי קנתה לנו שקט - שקט שנוצל על ידי חיזבאללה להפוך מארגון טרור לצבא של ממש), כך היה גם ב-2024, כך עלול להיות גם ב-2026.

תראו מה קרה בשבועיים לתדמית של חיזבאללה. איך התגאו פה בכך שלבנון תקיא אותו מתוכה, איך יש אפילו שיעים שמסתייגים ממנו. נפנפו פה בביקורת שהשמיע עליו נביה ברי, הבטיחו שתכף תגיע לעולם תכנית שלום, שנתניהו אפילו מינה את רון דרמר לשאת ולתת בשם ישראל.

האמת? לא מפתיע, כי מסעיפי ההסכם שדלפו לתקשורת עולה שאחד מהם הוא פירוק הדרגתי של חיזבאללה מנשקו... אם עולה באפכם ניחוח של ההסכם בעזה, זה לא במקרה: תנו לדרמר לנהל משא ומתן ותמצאו שם תמיד ארגון טרור שיתפרק מרצון מנשקו, כלומר - ייפרד מרצונו מזכות הקיום שלו. הגיוני בסך הכל.

והנה אותו חיזבאללה שרק לפני שבוע עמד קטן וחלש, מוכה, מורתע ומובס, מוקע אפילו על ידי אחיו הלבנוניים, כבר ביצע קאמבק אפילו בדעת הקהל. למה? כי רואים אותו מחזיק מעמד, מחזיר מלחמה ולא נשבר.

צמד המילים אחרון לוקח אותנו על כנפי מטוסי חיל האוויר לשמי טהרן. גם שם לא נשברים. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים עד מחר על איזו מהלומת פתיחה הנחתנו עליהם. רק שבינתיים הם מוציאים מאות אלפים לרחובות להפגנות תמיכה במשטר, כולל חגיגות "יום ירושלים" (ושוב עולה השאלה: היכן הכטב"מ?!), סוגרים את מצר הורמוז ומסרבים למשא ומתן עם טראמפ המתוסכל.

בצר לו מוציא הנשיא האמריקני את העצבים על אירופה, על מדינות נאט"ו שאינן ממהרות להצטרף למערכה.

מה שהוא לא מבין שאירופה אינה אלא מה שמכונה בעולם העסקים "שלד בורסאי". שם גדול שאין מאחוריו שום תוכן, בטח שלא עמדה מוסרית. ראש ממשלת בריטניה למשל, שמסרב לאשר למטוסים צבא ארה"ב לנחות בשטחה של הממלכה המאוחדת, כבר הפסיד בקרב.

הוא לא הפסיד אותו במצר הורמוז אלא ברחובות לונדון, ברמינגהם ומנצ'סטר, ממש כמו שמקרון הפסיד ברחובות פריז, ליון ומרסי - ואפשר לעבור כך כמעט מדינה אחר מדינה, שנכבשה כבר על ידי האסלאם הרדיקלי. החזות האירופית אולי נשמרה, אבל היסודות כבר הרקיבו מזמן.

גם כאן יש לאי-הפסד של המשטר בטהרן אפקט של ניצחון, ממש כמו חיזבאללה בלבנון. אם נותר שורד על רגליו אחרי המהלומות שספג מישראל וארה"ב, הרי שכמוהו כמנצח. שימו לב להתנהגות הרופסת של מדינות האזור, שהאיראנים לא מפסיקים להפגיז מהיום הראשון לקרבות.

הן מפחדות להיכנס למערכה עוד יותר מהאירופים. למה הן רק מאיימות אבל לא מצטרפות? כי הן יודעות את האמת: צבא ארצות הברית יסתלק משם בעוד כמה ימים, שבועות או לכל היותר חודשים. משמרות המהפכה לעומתו, יישארו שם לעוד (לפחות) שנים.

מה מקור הפער בין דברי הרהב שמשמיעים בעברית, בין אם בחליפות או במדים, לבין שירי הניצחון בערבית או בפרסית, של האויבים?

נתחיל בהנחת תום-הלב. כלומר - אנחנו באמת חושבים שניצחנו. אם הפכנו חלקים גדולים בעזה לחצץ, אם הרגנו עשרות אלפי מחבלים (ועל הדרך עשרות אלפי אזרחים), אם חיסלנו את סינואר ואת דף, אם השמדנו 80% מכוח האש של חיזבאללה, אם חיסלנו את נסראללה, חמינאי וכך הלאה... זה סימן שניצחנו, לא?

אז זהו, שלא: במשך שנים טענו פה, במידה רבה מאוד של צדק, כלפי מי שמבקשים לקדם תהליך מדיני, שהם "לא מדברים ערבית", שהם מבקשים לאכוף היגיון מערבי (למשל של פשרה טריטוריאלית וחלוקת הארץ לשתי מדינות) על סכסוך מזרח תיכוני, דתי-קיצוני.

זה נכון גם לדעתי, אבל הבעיה היא שמי שמנהל מלחמה מוגבלת, חוטא בדיוק באותה הגישה. אנחנו מונים אמצעי לחימה מושמדים, חיילי-מחבלי אויב הרוגים, ראשי מדינות וארגונים מחוסלים - ורושמים לעצמו בסיפוק "וי" קטן בכל הריבועים הנכונים. הבעיה היא שאנחנו עובדים עם הצ'ק ליסט הלא נכונה.

כי היינו צריכים כבר ללמוד שאין הגיון בשיגעון, שאפשר להפוך רבעים שלמים בעזה לחצץ, לכתוש את הדאחיה לאבק, לחסל - מראשי ארגונים ועד לראשי מדינה, ועדיין לא יהיה בזה די כדי לנצח במלחמה.

וזה חברים עוד החלק הטוב, כלומר שמאמין לגורמים כמו דובר צה"ל למשל שסופר את הספירה הלא נכונה, משוכנע באמת ובתמים (ומשכנע אותנו) שאנחנו מנצחים.

כי מעליו יש כמה גורמים בחליפות שיודעים את האמת, אבל מעדיפים למכור לנו שקרים - אגדות על אסטרטגיה שהופכת אותנו למעצמה אזורית, טקטיקה מבריקה ומלאת תחבולות וניצחונות גדולים.

ואנחנו רוצים להאמין, תקועים בין טועים בתום לב לבין שקרנים. רואים את המראות, שומעים את רעש הצופרים, ויודעים כבר שבמקרה הטוב זה ייגמר עם איזה "הישגון" שאותו ימהרו להציג כניצחון גדול, למרות שהסבב הבא נמצא כבר מעבר לפינה - כרגיל אחרי שאנחנו משכנעים את עצמנו שהפעם השתקנו אותם לשנים.